ובעלה. לא כתיב ובא אליה כלשון הכתוב כ״ב י״ג אלא ובעלה משמעו דוקא גמר ביאה וכמש״כ לעיל כ״א י״ג בפי׳ תבא אליה ובעלתה. והנה איתא בקדושין דף י׳ א״ל תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומסיק כל הבועל דעתו על ג״ב ונתקשו התוס׳ הרבה מסוגיא דיבמות דנ״ה דאיתא שם דהעראה קונה. והגאונים והרי״ף חילקו בין קדושין לקנין חופה ונשואין. ולא נתבאר מקור החילוק ונראה משום דלשון בעילה משמעו דוקא גמר ביאה. ולענין קדושין נ״ל דביאה קונה מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה. או מדכתיב בעולת בעל כמבואר שם ד״ט. מש״ה אינה נקנית אלא בגמר ביאה משא״כ קנין חופה ונשואין דלאו מלשון בעילה נ״ל. ולפי הפשט דלא מיירי כאן בקנין אלא כך משמעות המקרא דאפילו אחר שבעלה בגמר ביאה והרי הוא מקושר עמה בכל היותר אפשר וראוי לאישות מ״מ אם לא תמצא חן בעיניו אפשר לגרש. ולהלן אשמעינן קרא דאפילו באירוסין בעלמא בעי׳ גט בספר כמו נשואה כאשר יבואר. [והא דאיתא בקדושין דנ״ל קיחה קיחה לענין קדושין הוא ג״ש המקובל. וכוונה שניה במקרא כי יקח בכסף או ובעלה היינו שיקנה בבעילה. אבל פשטא דקראי פי׳ כי יקח היינו נשואין ואפילו בעלה בגמר ביאה. ומכאן נ״ל דמהני גט אפי׳ לנשואה]:
כי מצא בה ערות דבר. דבר ערוה מיבעי לי׳ אלא ערות דבר משמעו לא ערוה ממש שזינתה. אלא דברים מכוערים ודברים שהמה לחרפה לפניו:
ושלחה מביתו. משמעו שיוציאה מביתו וכמש״כ הרמב״ם ה״ג פ״א בזה״ל ולא נאמר ושלחה אלא אם גירש ולא הוציאה מביתו ה״ז כמו שהחזיר את גרושתו לפיכך צריכה הימנו גט שני עכ״ל. אכן א״כ והוציאה או וגרשה מביתו מיבעי. דמשמעות שלח הוא לרצונו כמו ושלח לכם את אחיכם אחר ושלחתה לנפשה וכן הרבה. אלא מזה למדנו דיש גירושין מחמת שהיא רוצה בכך שחוששת לעיגון או ליבום וחליצה וכדומה ע״ז כתיב ושלחה היינו לנפשה ורצונה. ובפעם השני׳ כתיב עוד ושלחה מביתו וניתן לדרוש עוד שעושין שליח לגרש. אבל בפעם השלישי׳ דכתיב אשר שלחה ולא כתיב מביתו משמעו אשר נתן לה ג״פ ונקרא הגט ע״ש הפעולה שעי״ז הוא משלחה. ומזה למדנו לעיל בפ׳ יפ״ת ושלחתה לנפשה בג״פ כמש״כ שם בשם הספרי:
ויצאה מביתו. הוא מיותר גם והלכה מיותר ומה מקרא חסר ושלחה מביתו והיתה לאיש אחר. אלא בא ללמדנו ד״א דהליכה זו היינו השתדלות לבא לאיש אחר ולימד הכתוב שכ״ז שלא נתגרשה ויצאה מבית אישה ממש לא תלך לראות איש אחר. אע״ג שיודעת שעומדת להפטר מבעלה מ״מ היא פריצות וכדאיתא בשוחר טוב שמואל שנתגנתה אביגיל במה שנתנה עיניה על דוד בעוד נבל אישה חי אע״ג שידעה שימות מ״מ הוא פגם:
והיתה לאיש. משמעו אירוסין. והכי דעת חכמים דר׳ יוסי בן כיפר ביבמות די״א:
ושנאה. רש״י פי׳ בשורה היא. ולפי הפשט הוא בתורת מצוה כיון שיש עליה דברים מכוערים. והוא לא נשאה עדיין:
וכתב לה וגו׳. אפילו מן האירוסין צריכה הכנה זו כמש״כ לעיל:
ושלחה מביתו. דאחר שהיא בביתו ניכר דגייסי אהדדי. ומש״ה אפילו מן האירוסין אסורה לדור עמו כמבואר בשו״ע אה״ע סי׳ קי״ט ס״י:
אשר לקחה לו לאשה. כ״ז מיותר וללמדנו דוקא לקחה בקדושין. אבל בשידוכין אע״ג דכבר נתנה דעתה על אחר. מכ״מ רשאי הראשון להחזירה:
לשוב לקחתה להיות. דוקא באירוסין וביאה מוזהר כדאיתא בקדושין דע״ח קידש ולא בעל בעל ולא קידש אינו לוקה:
אחרי אשר הוטמאה. כבר ביארנו כ״פ דרך משנה תורה לכלול שתי אזהרות במקרא אחד. וה״נ קאי כאן על הא דכתיב כי מצא בה ערות דבר. דאחר שנטמאה בזנות אסורה לבעל וזהו דרשת הש״ס ביבמות די״א ולפי הפשט מיירי גם כן אחר שנתגרשה דוקא ופי׳ הוטמאה היינו בדברי כיעור דמקרי טומאה כמש״כ בס׳ במדבר פ׳ סוטה. ולא מיבעי לשיטת הירו׳ דהיא אסורה בזה כמש״כ שם וא״כ אפילו לא גירשה היא נקראת טמאה אפילו לתלמודין דמותרת היא לבעלה אינו אלא כ״ז שלא גירשה משא״כ אחר שגירשה לכ״ע אסורה לו:
ולא תחטיא את הארץ. דזנות מכחיש פירות הארץ כדתנן שלהי מס׳ סוטה הזנות והכישופים כלו את הכל. ודברים אלו גורמים לזנות ומחטיא את הארץ:
ולא יעבור עליו. פרש״י ורמב״ן עליו על הצבא. שהאיש לא יעבור עה״צ לשום דבר. אבל הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ז מפרש עליו על אותו איש וכ״ה מבואר בגמ׳ סוטה דמ״ד עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחר. וא״כ קאי אזהרת לא יעבור על מי שמנצח במלחמה היינו המלך או שר הצבא שלא יעברו על האיש לכופהו לצאת מביתו לשום דבר:
נקי יהיה. פטור הוא מעבודה אבל רשאי לצאת:
ושמח את אשתו. אינו מ״ע לשמח את אשתו כל השנה הראשונה דזה אינו ואפילו מדרבנן אינו מחויב לשמחה אלא שבוע אחד. וכבר עמד ע״ז בס׳ יראים. אבל האמת דפי׳ ושמח את אשתו אינו אלא רשות דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו. אע״ג שכל ישראל בצער מלחמה וכ״ת מנלן דהפי׳ כך דילמא באמת מ״ע וחובה הוא הא ל״ק דמגופא דקרא מוכרח הכי מדלא הזהירה תורה אלא על המלך וכדומה שלא יעבור עליו משמע שאם רוצה בעצמו שרי:
אשר לקח. טעם הוא שהזהיר הכתוב בזה משום דהיא חדשה לו ועדין לא נשרשו בחיים ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי. אבל בלי כפיה רשאי לצאת וממילא לא יצא אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה:
לא יחבול וגו׳ כי נפש הוא חובל. סמיכות האזהרות הרחוקות מאד בענין ניתן לידרש וכבר נדרש בזה בתרגום יונתן. ולפי הפשט סמך ענין דומה לדומה כמו שרחים ורכב אע״ג שהם ממון בעלים ומשועבדים לבע״ח מ״מ כיון שנפשו ש״א אינו משועבד לבע״ח ורחים ורכב גורמים לקיום הנפש אסור לחבול. ה״נ אע״ג שהאדם הוא משועבד למלך ולמדינה מ״מ אשתו אינה חייבת בזה השעבוד דאין אשה דרכה לכבש. ומש״ה א״א להעביר עליו גם כן שהוא גורם לנפשה ואע״ג דכמו בנושא אשה חדשה כן הדין בבונה בית חדש וכרם כדאיתא בסוטה. ובהני לא שייך זה הטעם מ״מ מפורש הדין והטעם באשה וידוע שיש עוד טעמים כדרך התורה כמש״כ כ״פ:
כי ימצא. פרש״י בעדים והתראה ונצרך הכתוב לפרש הכי משום דבאמת גניבה אין דרך להיות בעדים והתראה. ואם בא בהתראה בתוך כ״ד דוקא וכדאיתא בכתובות דל״ב אינו נראה גנב אלא גזלן. וא״כ ס״ד דע״כ לא בעינן כאן התראה וכמו בעדים זוממין דלא אפשר כדאיתא התם. מש״ה פי׳ הכתוב דוקא בעדים והתראה ומשכחת שפיר כדאיתא שלהי פ׳ מרובה דכיון דמיטמר מאינשי מקרי גנב. וזהו דאשמעינן קרא:
השמר בנגע הצרעת. סתם נגע אינו אלא עפ״י סימני טומאה דוקא כמש״כ בפ׳ נגעים:
לשמור מאד. היינו שלא יקצץ הבהרת:
ולעשות. שיבא לכהן ולא יסתיר הדבר:
ככל אשר יורו אתכם. אחר שיבא לכהן:
כאשר צויתם. ולא כתיב כאשר צויתיך כמו לעיל גבי שחיטה אלא משום דתנן שלהי פ״א דחגיגה דנגעים מקרא מרובה והלכות מועטות. וא״כ לא בא הקבלה ע״י משה כל הנצרך אלא בבוא מעשה לידי כהן הוא מדקדק בקראי והיינו מה שכתב הראב״ד בת״כ פ׳ מצורע שכהן שבא אליו צרעת מראה לכל כהנים שבעירו ומלמדם איך להורות שהוא משום שאין בזה קבלות ומשניות כפי ההכרח ובשעת מעשה יש לדקדק ולהורות והכח ניתן לכהן או לחכם שבדור והוא יאמר לכהן. מש״ה כתיב כאשר צויתם שיהיה אז הערה בד״ק לדקדק בקראי ולהורות למעשה וכיב״ז להלן ל״א י״ד ע״ש:
הכהנים הלוים. היינו ת״ח כמו שביארנו לעיל י׳ ט׳ דודאי יותר טוב וראוי שיהא הכהן הרואה בעצמו חכם משילך אצל ע״ה ויאמר כדבר חכם שבישראל:
זכור וגו׳. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לה״ר וזכור וגו׳ רש״י בשם ספרי ואינו לפי פשט ענין הכתוב שהרי אינו מדבר בענין לה״ר אלא בשמירת דיני צרעת. ורשב״ם פי׳ שלא יהי׳ עליך שמירת דיני צרעת למשא. שהרי גם מרים נהגה כך ולי נראה עפ״י שביארנו בס׳ במדבר י״ב י״א דאהרן ביקש ממשה שלא יחשוב לעון מה שנואלו והוציאו שם רע. וזה העון חמור מלה״ר לחוד. ואינו מתכפר אלא בתורת המצורע ולא בצרעת לחוד. והנה הקב״ה לא קיבל בקשת אהרן ואמר תסגר מרים ודן אותה בעונש מוציא ש״ר אף על גב שבשוגג וטעות דברה על משה בשקר. דבחטאים שבין אדם לחבירו אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וזהו דבר הכתוב כאן שלא יקל בעצמו ויחשוב דכבר יש לו כפרה בצער צרעת לחוד וא״צ עוד לטפול דיני צרעת. לא כן הדבר זכור את אשר עשה וגו׳ שגם היא חשבה לדון בעון הקל ולא הועיל לה:
לעבוט עבוטו. לא כתיב להעביטו דבאמת משמעות עבוט הוא הלואה. כמו והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט. אלא מדכתיב בכפילת לשון משמעו להשכין משכונו שמכונה עבוט ע״ש שבא בשביל הלואה וכמש״כ לעיל ט״ו ח׳:
ושכב בשלמתו. כי הוא בגדו באמת. ומ״מ ולך תהיה צדקה וגו׳ כמו שהיא שלך דבע״ח קונה משכון:
לא תעשוק. סתם עושק הוא איזה עול בעולם או העדר פרעון מלוה. וזהו פי׳ לא תעשוק את רעך כמש״כ שם בס׳ ויקרא. אבל כאן אינו מדבר אלא בעושק שכיר:
מאחיך. מישראל ודאי אסור שהרי הצער לחוד אסור:
או מגרך אשר בארצך. הוא גר תושב שדר בא״י באחת הערים. ובא לעיר אחרת לעשות מלאכה להרויח:
בשעריך. היינו או בשעריך. שהוא גר מאותו עיר שהשוכר דר שם. וס״ד דדוקא גר שבא מעיר אחרת ואפשר שאין בביתו מה לאכול רק מה ששולח פרי עמלו. אבל הדר בעירו והשוכר יודע שיש לו ממה לחיות. והיינו בשעריך אפילו הוא דר בעירך מ״מ הרי הוא מוזהר:
כי עני הוא. משמעות עני כאן פועל עוסק בעמל ויגיעה וכ״כ הגר״א במס׳ כלים פי״ז:
ואליו הוא נושא את נפשו. לשכר מלאכתו הוא נושא את נפשו בעמלו כפרש״י:
לא יומתו אבות על בנים. לפי הפשט הוא כמשמעו בעון בנים וכמבואר בדה״י במלך אחזי׳ ופשיטא שלא נצרך אזהרה זו למיתת ב״ד שאפילו להחוטא עצמו אין הורגין בלי עדים והתראה אלא מיירי בדין המלך שיכול להמית בדבר הנוגע למלוכה או בעון רציחה כמש״כ בס׳ שמות כ״א י״ד. מ״מ אין לו רשות להרוג האב בשביל הבן ולהבן בשביל האב אבל באשר משמעות המקרא מיירי גם בב״ד ע״כ בא בקבלה שהפי׳ הוא בעדות בנים :
משפט גר יתום. ענין אזהרה זו באשר אע״ג שאסור לענות יתום. מ״מ להוליכן בדרך ישרה מותר כמש״כ הרמב״ם הל׳ דעות פ״ו ה״י ומ״מ כתב ואעפ״כ לא ינהוג בהם מנהג כל אדם כו׳ והנה עובד כוכבים שנתגייר הוא ובניו. הרי בניו נתגיירו בע״כ וכמש״כ בס׳ שמות י״ב מ״ח. וכשמת הגר והבן יתום ומשלח ונעזב לפי טבעו. וראוי לב״ד לשפטו ולהענישו לצורך הדרכה. אבל מ״מ אסור להטות משפטו לייסרו בלי חשבון הכרחי:
ולא תחבול בגד אלמנה. אע״ג שאתה צריך לנשות בה מ״מ יש לך ליזהר שלא לעשות כמו בכל אדם. והיינו סמיכות האזהרות:
על כן אנכי מצוך וגו׳. לא בשביל שאני רחמן אני מצוך ע״ז. שהרי באמת חקות התורה אינן אלא גזירות כמו שאמרו לענין קן צפור. שאע״ג שהוא בשביל רחמנות כמבואר במדרשים מ״מ אינו אלא כדי ללמדנו מדת רחמים ולא בשביל שהקב״ה רחמן שהוא ית׳ מצד מדתו זאת אפשר לו לרחם בסיבות אחרות אלא הוא מצוה עלינו על מדה זו. וכן רחמנות על יתום ואלמנה הוא מצוה עלינו להרגיל בלבנו הזכרת י״מ שהיה רע לנו ובקשנו לרחמנו. וכך ראוי לנו להתנהג עם מבקשי רחמים לרחם עליהם:
קצירך. שאם הוא קוצר תבואת אחרים אין לו רשות לעשות שכחה לעניים:
בשדך. שאם הוא קוצר קצירו בשדה אחרת. הוא גורם לשכחה מחמת שאינו בקי בהליכות השדה מש״ה אין לו דין שכחה:
וזכרת כי עבד היית וגו׳. והיה לך לנחת אם היו המצריים מניחים אותך לפאר ולעולל אחר כרמיהם. ע״כ יש לך להתנהג כן עם שארי נדכאים:
